יומן פעילות

היי אורי,
בעיני זה לא אותו הדבר. זו פגישה טיפולית. אפילו אני, שלא מגדירה את עצמי כביישנית, ובדרך כלל פותחת את הפה בלי שום בעיה באירועים חברתיים, לא הייתי מעוניינת לעמוד בטיפול כי בעיני זה מבייש.
התגברתי על הקטע של תרגילים בעמידה פעמיים:
פעם אחת בסקייפ – מעגל המצוינות – נעשה בעצימת עיניים ודמיון של כניסה למעגל. לאחר כניסת המטופלת למצב הרצוי ביקשתי ממנה לבחור תנועה שהיא חד משמעית שייכת לסיטואציה (לגעת בציפורן כלשהי, שקע שתדע לזהות וכו') וביקשתי ממנה שניכנס שוב לסיטואציה הזו וכשהיא מרגישה את שיא הרגש, לעשות את התנועה.
גם אני שאלתי אותה "את מרגישה את זה?" כשראיתי שהיא מגיעה לשם. פשוט בלי היד…
פעם נוספת הייתה כשבחרתי להכניס טיפול למסגרת יותר משחקית כי למטופלת היה קשה בסביבה שהיא "סביבת עבודה" – ביקשתי שנצא עם הטיפול לפארק וזה באמת עבד טוב יותר.
מה שכן, הייתי נותנת למטופל המודבר אולי "שיעורי בית" כמו שליאור אוהב לחלק את המשימות לקטן – להתחיל להגיד שלום למאבטח בקניון וכו'.
אם תרצה עוד רעיונות, בשמחה.

קודם כל תדע שלרוב תהליך עובד טוב הרבה יותר כשהגירוי לא נמצא בזמן האימון/טיפול למשל לא תיתן לאדם לראות כלב בזמן שאתה מפרק לו פחד מכלבים צריכה להיות שבירת תבנית ורק אז.
לגבי אם אתה יכול לגרום לו להתגבר על הביישנות אפשר לעשות לו מעגל המצוינות תשתמש במודל מילטון כמה שאפשר כדי להגביר את ההשפעה הרגשית של התהליך,להדגיש כמובן שזה רק משחק כדי לנטרל התנגדויות..
לאחר מכן אני הייתי מבצע את היציאה מהמעגל מפעיל את העוגן ואז שואל אותו מה השתנה עכשיו בדרך שבה הוא רואה את העולם מה הוא רואה אחרת כרגע…
פה כבר יכול להתבצע שינוי משמעותי באמונות שלו